המרתון הראשון שלי

איך מסכמים חוויה שאני עדיין לא מצליחה לעכל?

7:00 בבוקר -

אני עומדת נרגשת על קו הזינוק במרתון תל אביב, עם מטרה אחת ברורה - ליהנות מהמרתון הראשון שלי, ולחייך.

פשוט לחייך. לעצמי ולעולם.

אומרים ש״אין הזדמנות שניה לרוץ מרתון ראשון״ - אז אני בוחרת לרוץ אותו עם חיוך 😊

מזג האוויר מושלם בשעה הזו.

בשלב הזה אני עוד לא יודעת כמה חם יהיה לי בהמשך.

אני מתקרבת לקו הזינוק, מרגישה כל פעימת לב שלי, שומעת את הכרוז שצועק: "3..2..1", ביד רועדת מהתרגשות מפעילה את השעון, ומתחילה את האתגר הזה שנקרא מרתון.

מרתון תל אביב יוצא לדרך

האווירה ברחובות מחשמלת. מוזיקה בכל מקום. אנשים מעודדים בכל פינה.

אני מחייכת. ורועדת.

כל כך מחייכת... וכל כך רועדת...

אני אוהבת את ההתרגשות הזאת. היא מזכירה לי שאני עושה את הדבר שכל החיים חשבתי שהוא בלתי אפשרי עבורי. מגשימה את החלום שלי.

לפני 4 שנים התחלתי לרוץ

4 שנים אני חולמת על המרתון הזה. מדמיינת כל רגע. זה החלום הכי גדול שהיה לי בתקופה האחרונה.

4 שנים אני עוברת בדמיוני על כל קילומטר מ-42.2 הקילומטרים שרצתי היום במרתון.

קילומטר ועוד קילומטר ועוד אחד - כך עד לשער הסיום.

4 שנים אני יוצרת את התמונה הזאת בדמיון שלי.

ועכשיו זה קורה.

ואני... אני רק באתי ליהנות 😃

לאורך הריצה שמרתי על מיקוד ופוקוס גבוה.

ואז, בקילומטר ה-20 זה מגיע.

אני פתאום מרגישה קוצר נשימה משמעותי. ממש אין לי אוויר. אני לא מבינה מהיכן זה הגיע, כי מעולם לא סבלתי מהנשימה.

אני מבינה שאני מתרגשת. אני כזאת רגשנית...

באותו רגע אני מחליטה להאט קצת את הקצב. החלטה שבהמשך תסתבר כנכונה מאוד.

אני בודקת שהדופק תקין, והכל מסתדר.

ממשיכים.

מהנקודה הזאת אני בוחרת לרוץ קצת יותר לאט מהתכנון. כל כך פוחדת מחומצת החלב.

אני מושכת עוד 10 ק״מ כשהרגליים כבר נותנות סימנים מובהקים של כאב, והתשישות מתחילה להשפיע.

צפיתי שזה יגיע. אני מכירה את זה מהאימונים.

המגבלה הורגשה בבירור, ועכשיו התחילה מלחמה של ממש בין הגוף והנפש.

מי יישבר ראשון?

ידעתי שאני לא נשברת!

אין סיכוי. אני כל כך מוכנה מנטלית לאתגר הזה. שום דבר לא ישבור אותי.

אני מזינה את עצמי בים של מחשבות חיוביות, ג'ל וכדור מלח.

בשלב הזה כבר קשה לי לחייך לצלמים, אבל הבטחתי לעצמי שאני באה ליהנות, אז חייכתי. בגדול.

קילומטר 30

ואז הגיע ק״מ 30.

בנקודה הזאת הבנתי שאני כבר לקראת סיום המרתון.

נשארו לי רק עוד 12 ק״מ.

נשבעת לכם... עכשיו הכל קטן עליי.

אני פותחת מבערים ורצה כמו שבחיים שלי לא רצתי.

עפתי.

נהניתי, חייכתי, שרתי... מה לא?

מרוצה מעצמי בצורה שמילים לא יכולות לתאר. והאנרגיה שלי הייתה בשמים.

קילומטר 35

בק״מ ה-35 פתאום אני רואה שבעלי (משה) ממש צולע, ומבינה שיש לנו כאן טוויסט קטן בעלילה.

משה סוחב פציעה, ובנוסף לזה גם התכווצו לו השרירים באופן שגרם לו לצלוע.

נוהל צופה קטן, ואני מבינה שהמשך הריצה תלוי בי.

מחליטה לעצור לביקור אצל הפראמדיקים שעל המסלול (עצרנו, אבל זה לא עזר).

נותנת לו אדוויל. וג׳ל. וכדור מלח.

וממשיכים.

אני מגייסת את כל משפטי המוטיבציה וההשראה שאני מכירה.

הוא לא מוותר.

רק צועק עליי שאמשיך לרוץ, ושהוא יגיע בהמשך.

אני נשארת איתו.

מושכים 5 ק״מ בהליכה-ריצה ונכנסים לפארק הירקון.

קילומטר 40 - בנקודה הזאת הכל נשכח

אנחנו רצים באטרף, לא רואים בעיניים, עוברים את שער הסיום, מרימים את הידיים ומחייכים חיוך ענק.

ואז אני מבינה...

‏I DID IT

אני מרתוניסטית!

ברגע אחד נפתחו כל המחסומים אצלי בגוף, והרגש פרץ החוצה בבכי.

איזה בכי משחרר...

ויחד עם הבכי מגיע עוד קוצר נשימה ומחסור חמור באוויר. אני מבינה שזה מהתרגשות, אבל לא יכולה לנשום. בטח לא לדבר.

מנסה לקרוא למשה, אבל הקול לא יוצא.

אין לי אוויר.

נותנת מכה לבחור שישב לידי, ומרעידה לו את כל הגוף (מסכן), ומסמנת לו שאין לי אוויר, ואני כל כך זקוקה לחמצן.

תוך שניה 3 פראמדיקים מגיעים אליי.

אני מנסה להסביר להם שזאת רק התרגשות, אבל הם לא מוותרים, ולוקחים אותי לאוהל של מד״א.

אחרי דקה שחררו אותי 😊

לסיכום זאת הייתה חוויה מדהימה, מטורפת, מעצימה.

אושר טהור.

חגגתי כל צעד.

זה לגמרי מסע הניצחון שלי!