למה אני אוהבת לרוץ?

כבר שבע שנים שאני רצה.

הרבה פעמים שאלתי את עצמי - למה? למה אני אוהבת לרוץ?

ובכן, תקופה ארוכה התשובה שלי הייתה - אני לא! אני ממש לא אוהבת לרוץ.

כל הגדרה שהייתה לי על ריצה, לא עלתה בקנה אחד עם המשמעות שיש לי על אהבה.

אהבה, בעיניי, היא כמו חלום. היא משהו שמחכים לו, רוצים אותו ולא יכולים בלעדיו.

קשה היה לי להגיד שזה המצב שלי עם הריצה.

בעבר היו פעמים בודדות שממש רציתי לצאת לרוץ, אבל ברוב הפעמים, הייתי צריכה לשכנע את עצמי לצאת לריצה. ממש להתאמץ רק כדי לצאת מהבית.

למה אני רצה?

ואז שאלתי את עצמי... אם אני לא אוהבת את זה, אז מה הקטע?

למה אני רצה??

התשובה הפתיעה גם אותי.

אני רצה כי הנשמה שלי זקוקה לזה.

כי אולי פעם לא אהבתי לרוץ, אבל יש כל כך הרבה דברים בריצה שאני מאוד אוהבת, וממש התמכרתי אליהם.

שימו לב לרשימה המפוארת שלי:

• אני אוהבת את העובדה שמעולם לא רצתי, והייתי בטוחה שריצה זה אתגר בלתי אפשרי עבורי, והפך להיות אפשרי.

• אני אוהבת את הידיעה שיש לי כוח רצון לצאת החוצה בכל שעה, ופשוט לרוץ.

• אני אוהבת את העובדה שבכל מזג אויר אני יוצאת לרוץ, ולא אכפת לי אם שרב בחוץ, או יורד גשם וקפוא.

• אני אוהבת את המחשבה שכל יום אני עושה דברים שנראים לאחרים מוזרים בטירוף.

• אני אוהבת את ההרגשה שאחרי הריצה.

• אני אוהבת את הכאבים שאחרי הריצה. העייפות הזאת שיש בשרירים, שאומרים לי תודה שהשתמשתי בהם.

• אני מאוד אוהבת את המקלחת שאחרי.

• אני אוהבת את הלבד שיש בריצה. את הזמן הזה שמזוקק כולו למחשבות, לתכניות ולחלומות שלי.

• אני אוהבת להציב לעצמי מטרות, ולהוכיח לעצמי שאני יכולה להשיג אותן.

• אני אוהבת את העובדה שכמעט כל החיים לא יכולתי לרוץ חצי קילומטר, והיום אני מרתוניסטית.

• אני אוהבת את העובדה שהריצה הפכה אצלי להרגל.

והיום - אני ממש ממש אוהבת את ההרגל הזה!