הבלוג של מירב דיין

רבים מאיתנו מכירים את הציטוט המפורסם המיוחס למארק טווין, לפיו "שני הימים החשובים ביותר בחיינו הם היום בו נולדנו והיום בו גילינו למה". האמירה הזו נשמעת רומנטית ומעוררת השראה, אך היא טומנת בחובה הבטחה שעלולה להיות מתסכלת מאוד. היא גורמת לנו להאמין שיום אחד המטרה הגדולה של חיינו פשוט תתגלה בפנינו פתאום, ככה סתם בלי סיבה. המציאות היא שלרוב זה פשוט לא קורה כך. מציאת המקום המדויק שלנו בעולם אינה עניין של מזל מקרי, אלא של חקירה עמוקה, מודעת וממושכת. בשנים האחרונות הפך המושג היפני אי

רבים מאיתנו מסתובבים בעולם עם תחושה תמידית של חוסר שביעות רצון עצמית. אנחנו בטוחים שאם רק נהיה מספיק קשים עם עצמנו, או אם נבקר כל טעות ונחטט בכל פצע, נצליח להפוך לגרסה טובה יותר של מי שאנחנו. אנחנו תופסים את הביקורת העצמית כסוג של שוט שנועד להריץ אותנו קדימה, וכאמצעי משמעת הכרחי בדרך להשגת היעדים השאפתניים שלנו. אך המציאות מספרת סיפור הפוך לגמרי. הלקאה עצמית היא ממש לא דלק לצמיחה, אלא משקולת כבדה המהווה חסם פנימי עמוק המונע מאיתנו להתקדם באמת. כדי להבין לעומק למה הביקורת העצמ

דמיינו שאתם עומדים בתחנת רכבת עמוסה. רכבות נכנסות ויוצאות בכל רגע, אנשים רצים לכל עבר, והכרוז לא מפסיק להכריז על יעדים חדשים. עכשיו דמיינו שאתם עומדים שם עם עיניים מכוסות ועם אטמי אוזניים. הרכבות עדיין שם, ההזדמנויות לנסיעה עדיין קיימות, אבל עבורכם המציאות היא של תקיעות מוחלטת. זהו בדיוק המצב שבו רבים מכם נמצאים בחיי היום יום. אתם מבקשים שינוי, אתם מתפללים להזדמנות, אבל המערכת הפנימית שלכם נמצאת במצב של חסימה שמונעת מכם אפילו לראות את הרכבת שעומדת ממש מולכם. הטעות הנפוצה ביות

האם אי פעם הרגשתם שאתם עושים הכל נכון, אומרים את המילים המדויקות ומנסים באמת לחשוב חיובי, אבל התוצאות בשטח פשוט לא משתנות? רבים מהמתאמנים שמגיעים אליי מתארים תחושה מתסכלת של ריצה על הליכון, שבה הם משקיעים המון מאמץ ובכל זאת נשארים באותה נקודה בדיוק. כמאמנת שחוקרת את הקשר בין התודעה למציאות, אני רוצה להסביר לכם למה זה קורה ואיך אפשר לשבור את הלופ הזה אחת ולתמיד, כי הסוד טמון בעובדה פשוטה אך עוצמתית: המציאות שלנו היא לא תוצאה של המילים שאנחנו אומרים, אלא של התדר שאנחנו משדרים ל

כולנו מכירים את הרגע הזה. יום ראשון בבוקר, או אולי יום הולדת או תחילת שנה, ואנחנו מלאים במוטיבציה יוקדת. אנו כותבים לעצמנו תכניות גרנדיוזיות, נרשמים לקורסים יקרים, קונים ציוד ספורט חדש ומצהירים ובאמת מתכוונים לכך ש"הפעם זה אמיתי". ההתלהבות הזאת מרגישה כמו דלק אינסופי, אבל המציאות מראה אחרת. ברוב המקרים, ככל שהמוטיבציה גבוהה יותר, כך הקריסה כואבת יותר. עבור רבים, הסדק הראשון מופיע כבר ביום שלישי או רביעי, הפרויקט החדש נזנח, היומן החדש סגור, ותחושת הכישלון מחלחלת פנימה. זוהי אי

כבר הרבה שנים שאני רצה. לא כי אני חייבת או כי מישהו אמר לי שכדאי או שזה בריא, אלא כי גיליתי שאין לי דרך אחרת לפגוש את עצמי באמת. הריצה...