הבלוג של מירב דיין

דמיינו שאתם עומדים בתחנת רכבת עמוסה. רכבות נכנסות ויוצאות בכל רגע, אנשים רצים לכל עבר, והכרוז לא מפסיק להכריז על יעדים חדשים. עכשיו דמיינו שאתם עומדים שם עם עיניים מכוסות ועם אטמי אוזניים. הרכבות עדיין שם, ההזדמנויות לנסיעה עדיין קיימות, אבל עבורכם המציאות היא של תקיעות מוחלטת. זהו בדיוק המצב שבו רבים מכם נמצאים בחיי היום יום. אתם מבקשים שינוי, אתם מתפללים להזדמנות, אבל המערכת הפנימית שלכם נמצאת במצב של חסימה שמונעת מכם אפילו לראות את הרכבת שעומדת ממש מולכם. הטעות הנפוצה ביות

האם אי פעם הרגשתם שאתם עושים הכל נכון, אומרים את המילים המדויקות ומנסים באמת לחשוב חיובי, אבל התוצאות בשטח פשוט לא משתנות? רבים מהמתאמנים שמגיעים אליי מתארים תחושה מתסכלת של ריצה על הליכון, שבה הם משקיעים המון מאמץ ובכל זאת נשארים באותה נקודה בדיוק. כמאמנת שחוקרת את הקשר בין התודעה למציאות, אני רוצה להסביר לכם למה זה קורה ואיך אפשר לשבור את הלופ הזה אחת ולתמיד, כי הסוד טמון בעובדה פשוטה אך עוצמתית: המציאות שלנו היא לא תוצאה של המילים שאנחנו אומרים, אלא של התדר שאנחנו משדרים ל

כולנו מכירים את הרגע הזה. יום ראשון בבוקר, או אולי יום הולדת או תחילת שנה, ואנחנו מלאים במוטיבציה יוקדת. אנו כותבים לעצמנו תכניות גרנדיוזיות, נרשמים לקורסים יקרים, קונים ציוד ספורט חדש ומצהירים ובאמת מתכוונים לכך ש"הפעם זה אמיתי". ההתלהבות הזאת מרגישה כמו דלק אינסופי, אבל המציאות מראה אחרת. ברוב המקרים, ככל שהמוטיבציה גבוהה יותר, כך הקריסה כואבת יותר. עבור רבים, הסדק הראשון מופיע כבר ביום שלישי או רביעי, הפרויקט החדש נזנח, היומן החדש סגור, ותחושת הכישלון מחלחלת פנימה. זוהי אי

כבר הרבה שנים שאני רצה. לא כי אני חייבת או כי מישהו אמר לי שכדאי או שזה בריא, אלא כי גיליתי שאין לי דרך אחרת לפגוש את עצמי באמת. הריצה...

הרבה אנשים מרגישים שהם מנסים שוב ושוב להשתנות, אבל המציאות שלהם נשארת בדיוק אותו דבר. הם לומדים, קוראים, משתתפים בקורסים, מקשיבים...

כולנו מכירים את המנטרות: "אני ראוי", "אני מסוגל", "אני בטוח בעצמי". אבל למה, למרות כל החשיבה החיובית, אנחנו עדיין מרגישים תקועים? למה...